פסק-דין בתיק ת"ק 006179/03

בפני תביעה, ותביעה שכנגד, התביעה הנה בגין הפרתו של זיכרון דברים אשר נחתם בין הצדדים למטרת מכירת נכס, ברמת גן, מאחר והנתבעת ביטלה את זיכרון הדברים, ונסוגה מן העסקה, מבקשים התובעים כי ישולם להם סך התביעה, הוא פיצוי מוסכם בגין אי-קיום ההסכם על פי סעיף 10 לזיכרון הדברים (אשר מצורף כנספח א' לכתב התביעה).

בעוד שבתביעה שכנגד נתבעת השבת המקדמה אשר שולמה במעמד חתימת זיכרון הדברים, בסך 1000 $, בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 1000 $, ובתוספת 5500 ש"ח בגין עגמת נפש. 

פרשת התביעה:

התובע, באמצעות בניו, העביר את הטיפול במכירת הנכס אל מתווך, כאשר נכתב לו כי מדובר במחסן, וכי לאחר שהנתבעת בדקה פיזית את הנכס, נחתם זיכרון הדברים, אך בעקבות שביתה במשרדי רשם המקרקעין, המתינו עם חתימת החוזה עד אשר יומצא נסח טאבו לנכס. לאחר כשבועיים במהלכם לחצה הנתבעת לחתום על החוזה וטרם החתימה עליו התחרטה הנתבעת, וטענה כי שטח המקום קטן יותר, וכי נאמר לה בעירייה שמדובר בחדר כביסה. לטענתם הנכס הוצא למכירה במחיר של 28,000 $ כמחסן, ללא שירותים, כאשר יש במקום שלושה שקעים בלבד.

פרשת הגנה:

הנתבעת, אם חד הורית, לשני חיילים שאחד מהם הוכר כבודד, בעקבות מודעה במשרד תיווך, המפרסמת משרד למכירה, פנתה אל המתווך, כאשר כוונתה היתה להסב את הנכס לדירת מגורים, לטענתה עת הראה לה המתווך את הנכס, הוא הסביר לה כי ניתן לסדר שירותים ואין צורך באישורים על מנת להתגורר במשרד.

בהמלצת מתווך אחר פנתה לעריה ולעו"ד על מנת לברר האם ניתן להסב את הנכס לדירה, בעת הבירור בעריה התברר לה כי לא יינתן אישור מגורים לנכס, וכי מדובר בחדר כביסה, הנתבתע הציגה לביהמ"ש כי המתווך כתב בנ/2 כי מדובר במחסן.

בסיכומי הצדדים נטען על ידי התביעה, כי לא יתכן שנכס המיועד להיות דירה ימכר בסך 20000 $ בעוד הנתבעת טוענת כי כל כוונתה היתה להסב את הנכס אשר נטען כי הוא מחסן, לדירת מגורים עבורה.

דיון:

בזיכרון הדברים אשר מצורף לכתב התביעה, נכתב בלשון ברורה המילה "דירה" הן בתיאור הנכס והן בסעיף 5 הצהרת המוכרים כי הדירה נקייה מכל חוב. אומנם מדובר בטופס סטנדרטי של זיכרון דברים. נ/2 אשר הוגש לביהמ"ש מראה בבירור כי לנתבעת נמסר לפחות על ידי המתווך, כאשר בהסכם התיווך, נכתב כי מדובר במשרד. יש להדגיש כי מי שמסר למתווך את הנכס למכירה  הינו התובע. בכל מקרה אם יש טענות לתובעים לענין מה שהציע המתווך לנתבעת אין טענות אלה צריכות להיות מופנות כלפי הנתבעת.

שוכנעתי לחלוטין מעדותה של הנתבעת, ושל עדיה, כי אומנם לא היה מדובר בנכס הראוי למגורים, אלא במעין משרד, אך כוונתה הברורה אשר הובעה בהזדמנויות שונות, הן למתווך, והן למוכרים, בכוונתה היה לשנות, ולהסב את הנכס כדי שישמש למגורים. בכל מקרה בכל ראיה שהיא לא מוזכר שמדובר במחסן אלא במשרד או בדירה על פי זכרון הדברים.

המתווך, הנו עד חשוב בתביעה זו, וכבר נקבע כי אי-הבאתו של עד רלוונטי הנה ראיה כנגד בעל הדין אשר נמנע מלהביאה, המוציא מחברו עליו הראיה, ועל כן היה על התובע לזמן את המתווך, בכדי שיעיד איזה נכס הציעה לנתבעת, ובכדי לסתור, או לאשר את עדותה, ומשלא עשה כך, מקובלת עלי עדותה של הנתבעת. כמו כן יכול היה התובע לזמן שכנים בבניין בו מצוי המושכר כדי שיעידו למה שימש המושכר טרם הצעתו לנתבעת ועל אי הבאת עד כבר נאמר וכבר נקבע כי "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד" וכן "... אבכן, ככלל, אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ראה: ע"א 641/87) קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245. ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. נ' צ'רבוס ניהול, תק-של 2002 (2) 650, עמ' 655.

ע"א  465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח'. פד"י מה (4), 651, 654) ודי לי בדברים אלו.

משלא נעשה כך שוכנעתי כי הנתבעת הוטעתה, ומכאן זכותה לבטל את החוזה, אשר על כן אני דוחה את התביעה, ומקבלת את התביעה שכנגד בחלקה. התובע ישיב לנתבעת את המקדמה בסך 1000 $ בתוספת אגרת המשפט.

ניתן היום ל' באב, תשס"ג (28 באוגוסט 2003) בלשכתי.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי